פרשת אחרי מות

מתחילה בהזכרת מיתת נדב ואביהו, ביום חנוכת במשכן, ורומזת על סיבת מותם בקרבתם לפני השם וימותו. 

אחר כך מפרטת את האופן שבו מותר לאהרן לבוא אל הקודש פנימה ( בתוך כך מפרטת את עבודת כהן גדול ביום הכיפורים). 

עוברת לברר את תנאי היתר אכילת בשר, רק אם מביאים אותו כקרבן להשם אל המשכן. בתוך כך מבררת איסור אכילת הדם. 

ומסיימת באיסורי עריות וסכנתם הגדולה. 

מהו החוט החורז את הפרשה?

מה המשותף לכל הנושאים?

הפרשה מבררת גבולות. עובדת על מידת היראה. תנאי חשוב לבניית אישיות האדם הינו ברור הגבול בינו לבין קונו. אהבת השם הינה חשובה מאוד אשר ממנה נמשכת האהבה לכל ברואיו, אבל היא חייבת לבוא עם יראה, עם גבולות. כי לא יראני האדם וחי. ואל יבוא בכל עת אל הקודש. ובלשון הזוהר הקדוש ״לית מחשבה תפיסה בך כלל״. 

הדוגמא הכי קרובה לזה בחיינו היא היחס בין ילד והוריו. מחד אנו מצווים לאהוב ולכבד את הורינו, אבל גם לירא מהם. איש אימו ואביו תיראו. חייבים את האיזון הנכון בין המידות. 

נדב ואביהו מתו אומרת הפרשה בקרבתם לפני השם, מיתתם נגרמה בשל התקרבות יתר אל השם. הם רצו לתוך האש הגדולה ונשרפו. 

לעומת זאת הכהן הגדול מותר לו להכנס אל הקודש בתנאי שכל השנה הוא נמנע מלהכנס, ועליו להקריב קרבנות מתאימים, גם כל עם ישראל צמים ביום כניסתו לקודש פנימה, הוא נכנס בשם כל ישראל ולא כאדם פרטי, ודוקא נכנס בבגדי הכהנים הפשוטים ועם קטורת בידו. 

מתוך כך גם יש להבין את איסור אכילת הבשר בלא קרבן בזמן נדודי המדבר, ואיסור הדם. או מצד שרק נותן החיים לכל חי רשאי לקחתם חזרה ולא ברואיו, לכן אכילת בשר שאינה דרך הקרבת קרבן פסולה. או מצד שנפש כל חי, ניצוץ אלו-הי הוא שמחיאה בקרבו, על כן האוכל חיה דומה במידת מה לנכנס אל הקודש פנימה. על כן אסרה התורה אכילת בעלי חיים אם לא הקריבום קרבן אל השם.

גם איסורי העריות המובאים בהמשך, מתפרשים באופן דומה. המכנה המשותף לרובם הוא איסור לקרבת אב או אם. גילוי עריות הוא סניף של זנות עם הוריו, שהוא טשטוש  הגבולות בין האדם לבין מקור חייו. 

טשטוש הגבולות יכול להחמיר כשאין את מידת היראה הנכונה בנפש, אף בין משפחה לרעותה ובין האדם והחיה. 

היראה יוצרת באדם את הכלי. את יכולת הקבלה. האהבה לעומתה את השפע, את האורות. בלא היראה אין גם לאהבה היכן לשכון. כמדומני שבדורנו לאחר הדגשה רבה בשנים האחרונות של מידת האהבה והמלחמה באלימות, שומה עלינו לבחון את מקומה של מידת היראה ותפקידה בחיינו.לא יראה נמוכה של שיתוק ופחד, אלה יראה של כבוד למחנכים, לרבנים, להורים ומעל כולם לבורא העולם.