מה האידיאל שישנו במנוחה? הרי תפקידנו כאן בעולם דוקא לעבוד, ליצור, לפתח הקרקע, אדם לעמל יולד, ולמה התורה מצוה לשבות(בשבת, שמיטה ויובל)?

ישנה אימרה כשהתותחים רועמים המוזות שותקות. אנו רואים ביחסי החוץ והפנים יחס הופכי, העבודה הפיזית מולידה בטלה רוחנית, והמנוחה הפיזית מאפשרת פעילות רוחנית. יוצא שבימי החול אנו עמלים גופנית ופחות רוחנית. ביום השבת אנו נחים גופנית ומעוררים את החלק הרוחני לפעילות. אם כן מנוחת השבתות איננה מנוחה מכל המובנים אלה רק מבחינה גשמית חיצונית. 

אפשרות אחרת להבין המנוחה שהיא בבחינת הציבי לך ציונים. כשם שעמ״י מקיים מצוות בחו״ל בתור הציבי לך ציונים, כדי שבבואו לארץ לא יהיו לנו המצוות כחדשות, כך גם בארץ ישראל שיש בה כן את המצוות על באמת. יש לנו הציבי ציונים לעולם הבא, שלא יהיו בעיננו כחדשים. הרי העמל רק אמצעי ושייך לכאן בעולם התיקון ולא הוא התכלית. באו השבת השמיטה והיובל להזכיר לנו התכלית, כי לא לנצח העמל והיסורים. 

שואלים חז״ל כיצד זה נאמר בתורה ״ ויכל א-לוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה, וגם וישבות ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה"(בראשית ב,א) הוא עדיין ברא ביום השבת או שבת בו?

נאמרו תשובות שונות בדבר, אחת מהן שה׳ ברא ביום השבת את המנוחה. מכח בריאה זו יש לנו השתוקקות למנוחה ויש לנו הכרה פנימית שעוד נגיע אל המנוחה ואל הנחלה. אל השלום השקט והבטח. מנוחה שלמה שאתה רוצה בה. יכירו בניך וידעו כי מאיתך היא מנוחתם. 

אבל למה אסר עלינו את המלאכה, לא מספיק שהיה מתיר לנו את המנוחה?

א. זה לא היה עוזר כי היינו עובדים בכל זאת. 

ב. האיסור בעצם אומר לנו אמירה חדה ששום תועלת לא תצמח לנו מעבודה זו. אם היה לנו רק התר מנוחה היינו חושבים שיש גם תועלת במלאכה. 

ג. כיון שהמנוחה הפיזית הינה תנאי המאפשר לרוחני שבנו לפעול, לכן נאסרה המלאכה. 

ד. האיסור אומר בצד החיובי שלו שבודאות נגיע אל המנוחה. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם.

חשוב להדגיש שהתורה לא אסרה עלינו להזיע בשבת, אנו יכולים לטייל רגלית להכניס אורחים ועוד. האיסור לא מושפע מגודל המאמץ, אלה נאסרו כל המלאכות המשנות משהו במציאות הגשמית. 

בברכה בעז מלט