בס״ד ערב שבועות התשע״ז

אחד הכינויים שדבקו לעם ישראל ברבות ההיסטוריה הינו עמא פזיזא, עם פזיז. 

מה פשרה של פזיזות ישראלית זו?

אנו רגילים לראות בפזיזות תכונה שלילית. אדם פזיז הוא אדם שמקבל החלטות חפוזות ללא שיקול דעת מספיק. מצד שני אנו דוקא מוצאים אצל הרבה מצליחנים בחיים את הפזיזות כתכונה אופיינית. כידוע בכל מידה יש צד חיובי ויש צד שלילי. מה טוב בפזיזות? או מהי מעלת הפזיזות של ישראל?

במסכת כתובות דף קיב, מסופר על רבי זירא שבדרכו לעלות לארץ ישראל הוא מגיע לנהר, במקום לחקות למעבורת/סירה שתעבירהו את הנהר הוא תופס בחבל שהיה  קשור לצד השני וחוצה הנהר. אומר לו איזה אדם, אתם עם פזיז, שהקדמתם פיכם לאוזניכם, כשבא הקב״ה והציע לכם את התורה אמרתם נעשה ונשמע. ועדין אתם עומדים בפזיזותכם. רבי זירא ענה לו שדבר שמשה רבינו ואהרן הכהן לא זכו לו, מי יודע אם אזכה לו ( אם אתעכב אולי אפספס חלילה את חלון ההזדמנות שלי לעלות לארץ ישראל). 

רבי זירא לא מתווכח איתו על עצם הפזיזות, הוא לא טוען שאיננו פזיז. הוא אומר לו אתה יודע למה אני פזיז? כי דברים טובים נחטפים מהר. בעצם רבי זירא מסביר לנו את פשר הפזיזות הישראלית החיובית. אין הכוונה לקבלת החלטה לא שקולה אלא החלטה נמרצת. מכיוון שרבי זירא בטוח שארץ ישראל היא דבר נפלא ביותר, הוא לא רוצה להתעכב אף רגע בדרכו. כיוון שעם ישראל היה בטוח שהצעה של ריבונו של עולם הינה דבר נפלא ביותר, לכן הקדימו נעשה לנשמע. אנו מוכנים לקבל התורה עוד לפני שנשמע את פרטיה ודיניה. 

סיפור נוסף שאנו פוגשים בתלמוד במסכת שבת דף פח:

רבא היה יושב ומעיין באיזו משנה, מבלי משים אצבעו שהיתה מתחת לירכו נפצעה ושתתה דם. אמר לו אדם אחד: עמא פזיזא, אתם עם פזיז, שהקדמתם נעשה לנשמע, שהיה לכם לשמוע קודם מה השם מציע ורק אז להחליט אם מקבלים התורה. רבא ענה לו אנו הלכנו עם השם בתמימות, ועלינו נאמר ״תומת ישרים תנחם״. 

כמה תובנות מהסיפור הזה.: מי שמחפש את הדרך הישרה בחיים, יכול לקבל החלטות מהירות. יש קשר בין תמימות לפזיזות חיובית. העמדה של עם ישראל מול ה׳ הינה תמימה, לעומתנו הגוים מחשבים רווח ותועלת. 

באותו מקום בתלמוד גם מובא משל:

א"ר חמא ברבי חנינא: מ"ד (שיר השירים ב, ג) כתפוח בעצי היער וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח? לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע.

מה המיוחד בעץ התפוח? לאחר תרדמת החורף הוא פורח עוד לפני שמתחיל לגדל את עליו החדשים. מה מבטאת התנהגות זו?

הפריחה- הינה ההתעוררות לעשות פירות. גם התפוח לא יכול לגדל פירות בלי עלים שיטמיעו בעץ סוכרים, אבל ההתעוררות הראשונית לפירות המתבטאת כפריחה, קודמת ללבלוב עליו. כך עם ישראל, ההתעוררות שלנו לעשות פירות קדמה לשמיעת פרטי התורה והמצוות, לכן אמרנו נעשה ונשמע. כמובן שלאחר הפריחה גם גידלנו עלים, שמענו את דבר השם ולמדנו כיצד עלינו לנהוג למעשה. 

אם כן בסוד הפזיזות שלנו טמונה הנטייה התכליתית( תכלס), הנמהרות לנצל את החיים הקצרים בעולם כמה שיותר.( נכון בגלל זה גם קשה לנו לעמוד בתור או בפקק).

 גם טמונה הגישה התלמודית שלנו, ללמוד על מנת לעשות. ענין זה מתבטא בשם תורה, תורה- חכמה בעלת הדרכה מעשית מלשון הוראה. איננו אוהבים פלספנות תיאורית, לכן חכמינו שואלים תמיד: למאי נפקא מינה? מה יוצא מזה? מה הצד המעשי הנלמד מכאן?

שנזכה כולנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות את כל דברי תלמוד תורתך באהבה. 

בברכה בעז מלט