בס"ד לפרשת תולדות התשפ"ב

 

תורתנו הקדושה לא מספרת הרבה על יצחק אבינו, אבל מהמועט שכן נכתב עולה לנו תמונה של עובד ה', של עולה תמימה, אדם מיוחד במינו. אדם שתפילתו מתקבלת בשמים וברכתו מתקיימת בארץ. התורה מעידה שאהב את רבקה אשתו(לא הרבה זכו שהתורה תעיד עליהם כך),ואפילו את עשו בנו שלא הלך בדרך טובה אהב ורצה לקרב ולברך. מחד הוא לא עסק בגדולות, הוא לא ערך מלחמות, הוא היה עובד אדמה וחופר בארות, ודוקא בעיסוקו בעבודת האדמה התגלתה השגחה אלוהית מופלאה, יצחק היה פוגש את הקב"ה בשדה: בעבודתו בשדה ובתפילת המנחה שהיה מתפלל בשדה, ויצא יצחק לשוח בשדה. 

לכאורה היה אדם חלש שברח מהתמודדויות כשהפלישתים סתמו את הבארות שחפר, אבל הזהר הקדוש דוקא מיחס לו את מידת הגבורה, מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה'. זֶה יִצְחָק.(זהר תולדות קלה,ע"א). באמת צריך להתבונן כיצד יצחק ביטא את מידת הגבורה? 

אבותינו הקדושים היו המרכבה לשכינה. הם גילו את מלכות השם בעולם. כבר הזכרתי בעבר(במאמר שבע מצוות בני נח אברהם אבינו ועשרת הדברות) את המדרש המתאר את הנפילות המוסריות של האנושות בראשית דרכה  שגרמו לשכינה להתרומם ולהתרחק מהארץ שבעה רקיעים, עד שבאו אבותינו והורידו אותה חזרה לארץ, ואת ביאור המהר"ל מפראג שסידר את הקלקולים כנגד שבע מצוות בני נח שאת כולם האנושות באותם זמנים הפרה. אברהם אבינו תיקן את קלקול מצרים שפגמו באיסור עריות והוריד השכינה מהרקיע השביעי לרקיע השישי. אחריו בא יצחק אבינו שהיה מתוקן במידת הדין ותיקן את הקלקול של אנשי סדום שקלקלו את מערכת המשפט, את הדין, זה לא שהם התנהגו ללא סדרי דין, אלא שהם קבעו סדרי דין כה מעוותים הפך הצדק והיושר. לעומתם יצחק אבינו קיבל עליו את הדין הא-לוהי באהבה, נהג ביושר עם סביבתו וחפר בארות מים לטובת הכלל, יצחק הוריד השכינה לרקיע החמישי.

חלק ממידת הגבורה היא היכולת להשקיע בפרטים, לדקדק בהם ביסודיות,לסדר דברים בדיוק במקום הנכון להם, לקבוע גבולות. נראה שכך הוא הצליח לקצור מאה שערים בגידולי השדה שלו, הוא התבונן,למד את חוקיות הצמחים וצרכיהם, והוא למד את תפקיד וחשיבות הזבל בעבודת האדמה. נכון זו היתה ברכת השם ששרתה במעשה ידיו, אבל הקב"ה הלה נותן חכמה לחכמים.

עוד מרכיב במידת הגבורה זו ההתמדה, העקביות. נכון שיצחק לא התעמת עם הפלישתים, לא נלחם בהם, הוא אפילו יצא חד צדדית מגוש קטיף. אבל הם לא הורידו אותו מהתוכנית שלו, הוא לא התקפל והמשיך את מפעל הפרחת הנגב,וגם הנגב עוד יהיה פורח. בסופו של דבר הפלישתים כמו הספרדים והפורטוגלים הבינו שלא רק שיצחק לא עצם מהם, אלא שדוקא ברכתם הם באה ממנו. אנחנו הולכים ומתקרבים למצב שכל העולם יקיר שהצלחתו וברכתו באה מאת ה' באמצעות היהודים.

מדברי הזהר שהבאתי לעיל אפשר ללמוד שהמיוחד ביצחק שהוא פרסם בעולם את גבורות השם, הדגש לא בגבורת יצחק עצמו אלא שהוא היה מרכבה לגבורה העליונה. הברכה השניה בתפילת העמידה, ברכת גבורות, בה אנו משבחים את ה' על גבורתו. בגבורתו יתברך הוא נותן מקום לנו ולכלל העולם להתקיים, לקבל גשמים וחיים. הנה יצחק בהנהגתו חשף ופרסם את גבורת השם, כולם ראו שמי ששם שמים שגור בפיו, שלא תולה את ברכתו והצלחתו בעצמו אלא בברכת שמים, והוא זה שמצליח יותר מכולם? נראה שלעומת אנשי סדום שאחזו בדגל שלי שלי ושלך שלך, שאמרו שאין אידאליסטים בעולם וכלם מתנהגים מאינטרסים, בא יצחק ואחז בדגל שלי-של ה' ושלכם של ה', כל הברכה מאת ה'. כבר הזכרתי בעבר שהדור שאנו חיים בו מקביל במובנים רבים ליצחק אבינו, לכן כדאי וחשוב לנו ללמוד ממנו.

מענין שדוקא בסיפורי התורה על יצחק אבינו, בתיאור חפירת הבארות רמזה התורה את העתיד להיות בכל הדורות עד הגאולה השלמה. חפירת הבארות של יצחק באה לחשוף את המים החיים בעולם הזה, כל באר שחפר מבטאת עוד נדבך בתהליך הפרחת העולם ותיקונו, בגילוי מלכות ה' בעולם, על פי זה עכשיו אנו חופרים כבר את רחובות ומצפים לישועות.