בס"ד לכבוד הברית שבפרשת נצבים התשפ"ג

ממש לפני מותו כורת משה רבנו ברית מחודשת בין עם ישראל לבין הקב"ה. עם ישראל כבר מכיר את כל מצות ה', וגם עומד כבר על מנעולה של ארץ ישראל, עכשיו הזמן לכריתת ברית של עם ישראל לקיום דבר ה'. 

וכך מתאר לנו משה את המעמד: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְ-הֹוָה אֱ-לֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל׃ טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ׃

יש כאן רשימה מסודרת של בעלי הברית, תיאור מפורט של כלל מעמדות החברה בישראל, הבעיה, מה שפחות מובן זה מה הסיפור של חוטבי העצים ושואבי המים. יותר מכך משה מתאר מחוטב עציך עד שואב מימך, כאילו שהם נמצאים באיזה שני קצות של הקשת החברתית, והלא הם נמצאים ממש האחד ליד השני? 

דבר מעניין מצאנו שבתפקידים אלו שימשו אפילו חכמים גדולים בישראל, כמו שמציין הרמב"ם "גדולי חכמי ישראל היה מהם חוטבי עצים ומהם שואבי מים…"(הלכות תלמוד תורה,א,ט) 

אבי מורי שיזכה לרפואה שלמה, היה רגיל לומר שלמרות שהם נראים קרובים זה לזה, הם אכן בשני קצות הקשת, חוטבי העצים עסוקים בגדיעת חיים ואילו שואבי המים עסוקים בהבאת חיים, לכן אלו מבטאים שני קצוות סגנון חיים של הציבור.

מקצוע איננו רק מקור הכנסה, הוא מבטא את האישיות של האדם. אדם שעוסק בשאיבת מים עוסק בנתינה, בהשפעת שפע. לעומתו אדם שכורת עצים הוא חותך, חד, מברר דברים על דיוקם. לא סתם מציין הרמב"ם שחכמי ישראל מהם היו חוטבי עצים ומהם שואבי מים. כי עבודת החכמים גם באה לחתוך,לברר דברים על דיוקם,לפסוק הלכות. וגם באה להוריד חיים,להחיות את נפשות האנשים, לבאר את התורה. את עבודת הביאור של התורה מסביר הרב קוק "מלשון באר, באר מיים חיים. ע"פ המידה הזו יזלו מים חיים חדשים לבקרים מכל הגה ורעיון של חכמת אמת שנפל לנו מורשה מדורות הראשונים" (הקדמת עין איה עמ' יד)

כשחז"ל רצו לשבח חכם מסוים ואמרו עליו שאיננו קוטל קנים. הכוונה שהוא לא קוטל קנים פשוטים אלא עוקר עצים או אפי' עוקר הרים. ופעמים לצד השני שבחו חכם שהוא כמעיין המתגבר, ככלל אפשר לומר שחכמי ההלכה יותר נוטים להיות מסוג חוטבי עצים, כי ההלכה צריכה להיות חותכת. ואילו חכמי האגדה יותר נוטים אל שואבי המים, כי ענינם לחזק, להחיות ולרומם את האנשים.

חלוקה זו נראה שמתאימה לדברי הגאון מוילנא שמחלק את כלל האנשים לשני סוגים: כעסניים ותאוונים. (וכן הוא בצדקת הצדיק קיז) כמובן רוב האנשים נמצאים בספקטרום שביניהם. אצל חלקנו התורה מאתגרת בעיקר את התאוות והחמדות שלנו, ואילו חלקנו האחר מוצא את עיקר עבודת ה' שלו דווקא על הציר של כעס, הקפדה, קנאה. כל אחד צריך לדעת שהדברים המאתגרים שלו, אלו לא רק המקומות הקשים לו בעבדת ה' אלא גם המקומות שבעצם בהם הוא הכי טוב. וכך אומר צדקת הצדיק "כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר,הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו" (מט) 

ידידי ורעי ר' אייל ארז מצא שרשומים כאן בברית עשרה בעלי ברית, והם מסודרים על פי עשרת הספירות. נמצא כי חוטב עציך מכוון לספירת היסוד ושואב מימך למלכות. חוטב עציך לפי זה מכוון למדה של יוסף הצדיק, ושואב מימך ליהודה ולדוד המלך, וממילא כעת נוכל להבין יותר את ההתמודדות של ההולכים בדרכם, וכמו שמבאר צדקת הצדיק (פ) שבעצם לא תרצח ולא תנאף הם שני הפכים, לא תנאף הוא השיא של הכח התאווני, ולא תרצח של הכעסני, ואכן מובא במסכת מכות שבגלעד ובשכם נפישי רוצחים. וגלעד ושכם שניהם בנחלת יוסף כך שצאצאי יוסף בגלל האופי החד והתקיף שלהם, קרני ראם קרניו בהם עמים ינגח, דווקא לכן הנסיונות שלהם הם בעיקר בקשיים של לא תרצח, ואילו הקשר בין שואב מימך לספירת המלכות, כי המלך תפקידו להשפיע שפע לכל ישראל, ובעצם הוא משקה את כל העם, כמוהו גם המלכות תפקידה להוריד את השפע לעולם הזה, ולכן יהודה ואחריו דוד המלך הניסיונות שלהם מתאימים יותר לצד התאווני. וכמו שראינו זה מוכיח ששם עיקר הכח שלהם להצליח, ואז חוטב העצים השייך לצד הכעסני מועיל לעולם הוא ופוסל ומברר  את הטעון פסילה. ולעומתו שואב מים עוסק לטובה בשפע התאווני להביא חיים ורטיבות לעולם.

בעצם זה מתאים גם ליסוד של משיח בן יוסף ולמלכות של משיח בן דוד, אפשר שמטרת הברית שכורת משה עם עם ישראל שתלווה את עם ישראל מימי משה רבנו ועד לחוטב העצים - משיח בן יוסף ולשואב המים - מלך המשיח בן דוד. לא בכדי מציינים חכמינו שבעקבי משיח מתגברים מאוד חטאי התאוות ככלל ושמירת הברית בפרט. נמצא שיש לדורנו משימה מיוחדת במסגרת הברית עם הקב"ה לתקן את יצר העריות וככלל היצר התאווני. (עיין צדקת הצדיק קיא)

ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה.(ישעיה יב,ג)