בס"ד לפרשת תולדות התש"פ
כשאנו מתבוננים על דמות אבות האומה, קל לנו להתאהב באברהם אבינו, האדם הגדול בענקים. מי שחלם לתקן את כל העולם. להביא לו את בשורת אמונת היחוד, את חיי המוסר והצדק. גם אנו יכולים להתאהב ביעקב אבינו. הוא הצליח להתמודד מול כל הרשעים שסבבו אותו. הקים משפחה לתפארת, והיה בחיר האבות.
אבל מה אנו לוקחים מיצחק אבינו? לכאורה הוא היה ותרן פסיבי. נתן לכולם מסביבו לנהל לו את החיים. בעקדה, בבחירת אשתו, בהצקת הפלישתים שסתמו לו הבארות וגם גרשו אותו מגוש קטיף. רצה לברך את עשיו? בא יעקב בשליחות אימו ולקח את ברכתו.
וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת-עֵשָׂו, כִּי-צַיִד בְּפִיו; וְרִבְקָה, אֹהֶבֶת אֶת-יַעֲקֹב.(בראשית כה, כח)
כיצד אהב יצחק את עשו? הוא לא ראה את רשעותו? והקב״ה אומר כי את יעקב אהבתי ואת עשיו שנאתי. בס״ד לפרשת תולדות התשע״ט
כבר דברנו בעבר בענין אהבת יצחק לעשיו. והבאנו פרשנים שאכן יצחק טעה באהבתו זו, הוא סבר שעשיו ויעקב כיששכר וזבולון יהיו. הוא ראה את הצד המשלים. כדי לתקן העולם לא מספיק רק להיות רוחניים וקדושים, צריך גם כישרונות מעשיים ומשיכה לעולם הגשמי כדי שנוכל לתקנו.
הפעם ברצוני להציע כיוון מעט שונה להבנת הנושא:
בס״ד לפרשת תולדות התשע״ח
{כה} וַיֹּאמֶר הַגִּשָׁה לִּי וְאֹכְלָה מִצֵּיד בְּנִי לְמַעַן תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי וַיַּגֶּשׁ לוֹ וַיֹּאכַל וַיָּבֵא לוֹ יַיִן וַיֵּשְׁתְּ:
{כו} וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִצְחָק אָבִיו גְּשָׁה נָּא וּשֲׁקָה לִּי בְּנִי:
{כז} וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ יְ-הֹ-וָ-ה:
יצחק אבינו מבקש מעשיו שיכין לו מטעמים כדי שיברכהו. רבקה שומעת זאת ומבקשת מיעקב שיביא שני גדיי עיזים והיא תכין מטעמים וכל זה כדי שאת הברכה יקבל יעקב ולא עשיו. כשיעקב מביא המטעמים שהכינה אימו, ויצחק אוכל מהם. היינו חושבים שעכשיו יגש לברכה, ולא. יצחק קורא ליעקב שיגש אליו, יצחק מריח אותו ורק אז מברך אותו.
הפעם ברצוני להתעכב על דברי יצחק ליעקב ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו השם.
למה יצחק מבקש להריח את יעקב?
מהו ריח שדה אשר ברכו השם?
למי הוא אומר ראה ריח בני?
כיצד להפוך ברכה לברכה המועילה ונושאת פירות?
בס"ד פרשת תולדות שנת תשע"ז
בפרשת השבוע פרשת תולדות, יצחק אבינו רוצה לברך את עשיו בנו, לצורך כך הוא מחלק לעשיו משימות:
{א} וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל וַיֹּאמֶר אֵלָיו בְּנִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּנִי:
{ב} וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי:
{ג} וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי (צידה) צָיִד:
{ד} וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת: