במשלי טו אומר שלמה המלך :
מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה, וּדְבַר עֶצֶב יַעֲלֶה אָף.
כשאנו מביטים על דרכי בני אדם, על נפילותיהם והסתבכויותיהם השונות, אנו רואים שהכעס הוא אחד מאבני הנגף היותר מסוכנות שישנן בעולמנו. כמה אנשים רק בגלל רגע של ריתחה, של כעס לא נשלט הרסו לאחרים ולעצמם את החיים, במקרים החמורים הכעסים אף מגיעים לרצח, ובמקרים הקלים מביאים לפרוק משפחות, או לנזקים איומים לאיכות החיים, שריפת קשרים חברתיים והרס עצמי. מובן למה אמרו חכמינו שהרתחן חייו אינם חיים (פסחים קיג) וכל מיני גיהנם שולטים בו (נדרים כב). וחכמתו מסתלקת ממנו (פסחים סו) ואפילו משה רבינו רועה ישראל כאשר כעס גרם הדבר ששכח הלכה.ועוד אמרו שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, ועיננו הרואות שהכועס מתנהג כמי שאין לו א-לוה. עוד אמרו שהכועס על אשתו מחריב את ביתו (סוטה ג:) ואמרו שלעולם ידבר אדם בלשון רכה בתוך ביתו. ואמרו שהכעס מזיק לעיניים (תהילים ו) ומקצר את חייו של האדם .
אנו קוראים בין השורות בתורה על מחלוקת חריפה בין יוסף ויהודה, ובפרשתנו (ויגש) על הזדמנות היסטורית של שלום ביניהם "ויגש אליו יהודה". למחלוקת זו השפעה חשובה לימינו אנו . מיהודה יוצא משיח בן דויד, ומיוסף משיח בן יוסף , חז"ל עוסקים ביחסים ביניהם , בנדבך שכל אחד מהם אחראי לבנות בתהליך התחיה.