התגובה של אהרן למותם הפתאומי של שני בניו בשיאה של השמחה, מפתיעה.
וידום אהרון.
יש מצבים מבלבלים, חתונה במשפחת אבלים, אשה היולדת ילד לבעל שנפל בקרב, אבל כמדומה שההתמודדות שעבר אהרן הכהן ביום חנוכת המשכן היתה מהיותר קשות שאפשר לתאר. מחד היה זה אחד הימים הכי נפלאים בכל קורות ימי עם ישראל, יום שנטל עשר עטרות, יום שירדה בו השכינה לשרות דרך קבע בעולם הזה, יום שהמשכן החל בו את פעילותו, ומצד שני אהרן הכהן איבד ביום זה את שני בניו- נדב ואביהוא אשר נשרפו על קידוש ה'.
בס"ד לפרשת שמיני התשפ"ג
בפרשת שמיני מסופר לנו על היום השמיני להקמת המשכן, שהוא היה בעצם יום חנוכת המשכן. היום הראשון בהיסטוריה שבו ירדה שכינה לשכון בעולם הזה באופן רציף. עד כדי כך שיש שמבארים שהלשון היום השמיני מכוון לימי בריאת העולם. העולם נברא בשבעה ימים ועכשיו לאחר 2448 שנה הגיע היום השמיני של הבריאה, אבל אבל ושמחה היו מעורבים בו. היום הזה התחיל קשה עוד לפני הטרגדיה של מות נדב ואביהוא, פשוט הכהנים עשו את כל המוטל עליהם וציפו שתרד אש מן השמים על המזבח, אש שתבטא את ירידת השכינה למשכן והיא בוששה לבוא. כשהיא כבר הגיעה היא שרפה בדרך את נדב ואביהוא. למה? למה ה' עיקב את ירידת האש? למה הוא שרף את נדב ואביהוא? כמובן שאין לנו באמת יכולת לעמוד על חשבונות שמים, אבל בכל אופן צריכים לנסות להבין משהו בזה.
בס"ד
הזוהר הקדוש ( שמיני לז ע"ב) מבאר שמיום שעלו ישראל מן הים ועד
היום השמיני בו התחילו הכוהנים לעבוד במשכן לא היתה כזו שמחה ושלום בכל העולמות. ביום זה עבר ונתבטל חטא העגל מן העולם. וכל המקטרגים שוטטו מסביב למחנה ישראל בניסיון למצוא קטרוג ולא מצאו עד מעשה נדב ואביהו. השמחה התקלקלה על ידי חטאם.
למה הבאת הקטורת של נדב ואביהו לא התקבלה ברצון בשמים?