בס"ד לפרשת בא התשפ"ד
בדיחה עממית שואלת מדוע רבי יהודה צריך לתת סימנים במכות? כמו שאנו אומרים בהגדה של פסח, "רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"כ עד"ש באח"ב" ללמדך אומרת הבדיחה כי מכות שלא משאירות סימנים אינם מכות… ועכשיו ברצינות מדוע צריך רבי יהודה לחלק את המכות לשלושה פרקים? אז כבר בפרשה הקודמת התחלנו לפתוח את יחודיותו של כל פרק, בעוד הפרק הראשון עסק בגילוי אלוהותו של ה' יתברך "למען תדע כי אני ה'" במכות דם, צפרדע וכינים, אזי הפרק השני עסק כבר בגילוי השגחת ה' בארץ "כִּי אֲנִי י-הוָה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" ובייחוד "וְהִפְלָה יְ-הֹוָה בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם". עם המחשה במכות ערוב, דבר ושחין.
כעת עלינו להתמקד בפרק השלישי "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכׇל־הָאָרֶץ" (שמות ט,יד) אין כמוני במובן של 'אין עוד מלבדו' המטרה-ברור אמונת הייחוד."ולְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכׇל־הָאָרֶץ" (שמות ט,טז)-דהיינו פרסום מלכות השם בכל העולם.
בס"ד
יחידת הכלבנים של עם ישראל
לפרשת בא התשפ"ג
במסיבת העתונאים הדרמטית בה מודיע משה רבנו לפרעה שכל הבכורים במדינה בדרך לקבר, הוא מכניס אמירה מענינת ובלתי צפויה:
"וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ־כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד־בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְ-הֹוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל׃"
עלינו להבין מה נדחפים הכלבים לאמצע מכת בכורות? מה החשיבות של זה?
על מנת להבין זאת ברור כי קודם עלינו להבין מה זה כלב ומה הוא מבטא בתורה, למה הוא נובח? ומה המסר שמעבירה שתיקתו של הכלב?
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה י-הוה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם׃(שמות יג,ח)
בס"ד לפרשת בא התשפ"ב
כאן מופיעה התשובה לשאלת התם בהגדה של פסח, אחת מארבע התשובות המופיעות בהגדה. אבל המענין שכאן לא מופיעה כלל שאלה, מבחינת השאלה, זהו דוקא הילד שאיננו יודע או רוצה לשאול, ועוד, צריך עיון למה הכוונה במילה זֶה, בעבור מה? גם למה אומר כאן וְהִגַּדְתָּ שמובנו קשה, אמירת דברים הקשים כגידים? יש לציין שזו הפעם היחידה שנאמר כך, בשאר המקרים נאמר ואמרת לבנך. ועוד נקודה חשובה להתבונן בה הביטוי "ביום ההוא" וכבר ראינו מהזהר הקדוש שכל מקום שמובא 'ביום ההוא' הכוונה ליום המיוחד לעתיד לבוא במהלך הגאולה, אז המצוה בפסוק זה מכוונת למשימת ההגדה שתהיה לדור הגאולה.
בס"ד לפרשת בא התשפ"א
דַּבְּר֗וּ אֶֽל־כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר בֶּעָשֹׂ֖ר לַחֹ֣דֶשׁ הַזֶּ֑ה וְיִקְח֣וּ לָהֶ֗ם אִ֛ישׁ שֶׂ֥ה לְבֵית־אָבֹ֖ת שֶׂ֥ה לַבָּֽיִת׃[1]
בפרשה מסופר לנו שבמסגרת ההכנות ליציאה ממצרים, ה' בתחילת חודש ניסן מורה למשה ולאהרן לצוות על בני ישראל שכל משפחה תיקח לה שה בי' בניסן תשמור אותו עד ליד' בניסן ואז תשחט אותו, את דמו ישימו על מזוזות פתחי הבתים, מהשה הזה יכינו את הארוחה האחרונה שלהם בארץ גושן ויאכלו אותו עם מצות ומרורים. הפסח שעם ישראל חוגג לדורות משמר משהו מהחוויה המיוחדת הזו.
בע"ה ננסה להבין למה ה' ציווה עלינו לקחת שה דוקא, למה צווינו לקחתו כבר בי' בניסן ארבעה ימים לפני שנעשה בו שימוש?