ישנה בדיחה ידועה על המפקח ממשרד החינוך שהגיע לבית הספר לראות את רמת הלימודים במוסד. נכנס לכיתה אחת ושאל את התלמידים שאלה, האם הם יודעים מי שבר את הלוחות. התלמידים ענו במקהלה, לא אנחנו. המפקח ההמום פונה למנהל בית הספר ומספר לו מה שאל ומה ענו לו, עונה לו המנהל, אני מכיר אותם טוב, הם ילדים ישרים, אם הם אמרו שלא הם שברו, תאמין להם.
לעניננו אמנם מפורש בפסוק שמשה רבנו שבר הלוחות:
ויחר אף משה וישלך מידו את הלחת וישבר אתם תחת ההר (שמות לב, יט)
אבל הקושי הגדול בסיפור, כיצד מעז משה רבנו לשבור אותם. ריבונו של עולם פסל את הלוחות, כתב עליהם את הדברות: לחת כְּתֻבִים משני עבריהם מזה ומזה הם כתבים. והלחת מעשה א-לוהים המה, והמכתב מכתב א-להים הוא חרות על הלחת.
ומינה את משה למסור אותם לישראל, ומשה שובר אותם?
יז וַיְדַבֵּר יְ-ה-וָ-ה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יח וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת, וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת--לְרָחְצָה; וְנָתַתָּ אֹתוֹ, בֵּין-אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ, וְנָתַתָּ שָׁמָּה, מָיִם. יט וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו, מִמֶּנּוּ, אֶת-יְדֵיהֶם, וְאֶת-רַגְלֵיהֶם. כ בְּבֹאָם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, יִרְחֲצוּ-מַיִם--וְלֹא יָמֻתוּ; אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל-הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת, לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַי-ה-וָ-ה. כא וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וְלֹא יָמֻתוּ; וְהָיְתָה לָהֶם חָק-עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ, לְדֹרֹתָם. {פ}
מה משמעות מיקומו של הכיור?
למה הוא עשוי מנחושת? ומאיזה נחושת נבנה?
ורחצו ידיהם ורגליהם, לשם מה לרחוץ הרגליים גם כן?
קשה להבין עניין מניין בני ישראל, מצד אחד אומר השם כי תשא, לשון הרמה ונשיאות, ובלשון חז"ל מתוך חיבתם מנאם. מצד שני אומר הכתוב ולא יהיה בהם נגף?
כבר דיברנו בעניין שהמניין בה מצד חלקנו בתיקון הכללי, ומצד התיקון הפרטי אין שייך המספר אלה השם, ועוד יש להוסיף על פי הזהר כאן, שהמניין בא מצד ימין קו החסדים, הצד הזכרי. אבל צד שמאל לא ראוי להימנות, כדי לא למשוך דינים למטה, והוא עניין אין הברכה שורה אלה במה שסמוי מן העין. וזה עניין שהנשים לא נספרות.
מדוע נכנס ציווי המניין בפרשת חטא העגל?
בפשיטות נאמר שהשם הקדים תרופה למכה, על ידי שישראל יתנדבו למחצית השקל, יתקנו את נדבתם לעגל רח״ל.