כלאי הכרם – תעלומה תורנית

משפחת איסורי הכלאיים היא ככלל קבוצת איסורים של ערבוב מין בשאינו מינו: איסור לעבוד בשור וחמור יחדיו, איסור טוויית בגדים מצמר ופשתן יחדיו, איסור הכלאה של בעלי חיים שונים, איסור הרכבה של עץ ממין אחד על מין אחר, ואיסור כלאי זרעים. לרוב האיסורים במשפחה זו נאמרו טעמים המניחים את הדעת ומאירים את העיניים, אולם קשה יותר להבין את איסור כלאי הזרעים ככלל, ואת כלאי הכרם בפרט. המקור בתורה לאיסור כלאי הכרם:

לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם: (דברים כב, ט)

הוא בעצם מוסיף איסור על איסור כלאי הזרעים. אם אדם יזרע גרעין של חיטה, שעורה וענבים במפולת יד אחת, הוא עובר על איסור זה. אולם גם אם לא זרע יחדיו – אפילו אם במקרה צמחו גידולי שדה בתוך הכרם – הרי שבתנאים מסוימים “תִקְדַּשׁ המלאה”, ואז גם התבואה או הירקות שגדלו בכרם וגם הכרם עצמו נאסרים בהנאה (וזה פירוש “תקדש המלאה”). קשה להבין מאיזו סיבה נאסר איסור זה.

פרשת כי תצא היא בעיקרה פרשיית המלחמה – ואולי טוב יותר לומר פרשיית הצבא. בין היתר מובאות בה ההדרכות המדויקות להתנהלות המחנה הצבאי, ויש לכך גם סיבה מפתיעה:

כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע: (דברים כג, י)

ישנו פירוט של דיני טהרה במחנה, סדר שמירה על הניקיון, ואפילו כללים כיצד מתפנים בשטח בלא להשאיר זוהמה. וכעת לנימוק המפתיע:

כִּי יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ: (דברים כג, טו)

לפני שנצלול לעומק, המסר של התורה בשפה פשוטה הוא: זכרו, למחנה הצבא יש מעלה מיוחדת – במחנה הצבא הישראלי שורה שכינה יתרה! ונגזרת מכך הזהירות היתרה שעלינו לנהוג בו. הכלל הבולט ביותר הוא “ונשמרת מכל דבר רע”.

למה? אומר רש״י שהשטן מקטרג בשעת הסכנה. ולכאורה דברי רש״י תמוהים, שהרי הכתוב מסביר במפורש את הסיבה – “כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחנך” – אז למה להכניס את השטן לסיפור? בדומה לכך יש להקשות על מה שכתב הזוהר הקדוש על ראש השנה: “ויהי היום ויבאו בני האלהים להתיצב על ה' ויבוא גם השטן בתוכם – ויהי היום: דא ראש השנה, דקודשא בריך הוא קאים למידן עלמא”. הנה ראש השנה הוא יום מיוחד מאוד, שבו אנו זוכים להשתתף בטקס ההכתרה של הקב״ה – ומדוע דווקא באותו יום השטן מנסה לקטרג עלינו?

פרשת כי תצא פותחת בדין אשת יפת תואר. תמצית הדין: אם חייל מישראל ראה במלחמה, בין נשות האויב השבויות, אשה יפה, הוא יכול בתנאים מסוימים לקחתה לו לאשה. וכך נאמר:

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְ-הֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ: (דברים כא, יא-יד)

דין זה מאתגר מאוד את דורנו – שבויות? יפות תואר? אולם לא רק בדורנו, אלא בכל הדורות עסקו חכמי ישראל בהבנת דין זה. רבים שאלו כיצד התירה התורה אשת יפת תואר לישראלי – מעשה כה רחוק מאורח החיים המצופה מאיתנו. התורה, המלאה באזהרות ובאיסורים בכל הנוגע לאיסורי עריות, מתירה כאן משום מה לקיחת אשה שאינה יהודייה. וכבר עסקתי בנושא מכיוונים שונים.

הפעם ברצוני לבחון את הנושא מכיוון אחר – לא מצד הישראלי, אלא מצד אותה אשה גויה: כיצד התורה מתירה “מסלול עוקף גיור” ומאפשרת לצרף לעם ישראל גויים ללא רצונם? אנו יודעים ש“קשים גרים לישראל כספחת” (יבמות מז ע״א), שכאשר בא אדם להתגייר אנו דוחים אותו ואומרים לו כמה קשה בעולם הזה להיות יהודי, כמה סובל העם הזה ייסורים וצרות בשל אמונתו ודרכו בכל ההיסטוריה – כדי שיחשוב פעמיים אם באמת כדאי לו להתגייר. ואילו כאן, למרבה הפלא, לא דוחים את יפת התואר ואף לא שואלים את רצונה. הלא בלי קשר לסיטואציה הקשה של שבויית מלחמה, אפילו בחתונה רגילה בין ישראלי לישראלית אין אפשרות על פי התורה לערוך נישואים ללא רצון הכלה – וכאן לא דוחים אותה מלהתגייר, לא שואלים את רצונה, כלום?

אחת המצוות המסקרנות ביותר, המעוררת פולמוס גדול סביב טעמה, היא מצוות שילוח הקן. הפולמוס נמשך אלפי שנים, ובכל דור ודור, בהתאם לאופיו, מקבל הדיון גוון שונה. כך מובא בפרשה:

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים: שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: (דברים כב, ו-ז)

שאלות

האם המצוה חלה רק כשאתה מעוניין באפרוחים או בביצים, או גם בלאו הכי? למה דווקא בדרך, ברשות הרבים, חלה המצוה ולא ברשות היחיד? למה דווקא אפרוחים מוזכרים כאן ולא גוזלים? למה, אחרי שנקראו “אפרוחים או ביצים”, אומרת התורה “לא תקח האם על הבנים”, ולמה הם נקראים כאן “בנים”? מדוע דווקא במצוה זו ציינה התורה את שכרה – “אריכות ימים”? ובכלל, מה טעמה של מצוה זו?

בין שאר הדינים הרבים שבפרשה, באה אזהרת התורה בנוגע למשקולות ולכלי המידה שברשותנו:

לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה: אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי תוֹעֲבַת יְ-הוָה אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל: (דברים כה, יד-יז)

מפתיע לגלות שהתורה מוסיפה “למען יאריכו ימיך על האדמה” – דבר שאינה עושה כמעט אף פעם, לציין את שכר המצווה – ומיד אחר כך עוברת לדבר על מצוות זכירת מעשה עמלק. מה הקשר בין הנושאים? אכן רש״י כותב: “אם שיקרת במידות ובמשקלות, הוי דואג מגירוי האויב”. יש כאן קשר, אך אינו מובן. ועוד, מה מוסיפה התורה באומרה “וצדק” – “אבן שלמה וצדק יהיה לך, איפה שלמה וצדק יהיה לך”?

בפרשת כי תצא מובאים נושאים רבים ומגוונים, וקשה למצוא את המשותף לכולם. הדינים הראשונים המובאים בפרשה הם: דין אשת יפת תואר, דין נחלת הבכור, בן סורר ומורה, ואיסור הלנת המת על העץ. מה הקשר ביניהם?

בפרשת כי תצא מובאות מצוות רבות מאוד, והמשותף לכולן הוא עניין ה“תצא” – מתי להוציא ומתי להכניס. ברצוני לעיין הפעם במי שרשאים לבוא בקהל ובמי שאסורים. ראשית, מה הכוונה “לבוא בקהל”?

אביא הפעם שלושה פירושים שונים בתכלית למצוות אשת יפת תואר.

רש״י – דיברה תורה כנגד יצר הרע

כיוון שקשה להילחם ביצר הרע מלחמה טוטאלית, אמרה התורה: אם נאסור על האדם אשת יפת תואר בשעת המלחמה, ישאנה באיסור חלילה; לכן נתיר לו באופן כזה שקרוב לוודאי שבסופו של דבר לא ייקח אותה לאשה. ואולי בכלל זה גם הדאגה להצלחת המלחמה – כשם שהתירה התורה מאכלות אסורים בשעת המלחמה, כך התירה את אשת יפת התואר.

בפרשתנו אנו מוצאים כמה הלכות ייחודיות לישראל, אשר באמת או רק לכאורה סותרות אחת מאושיות הדמוקרטיה – שהחוק צריך להיות שווה לכול, ללא הבדל דת, גזע ומין – והנה כאן ישנן כמה הלכות המבדילות בין ישראל לעמים. אתייחס כעת לשתיים.

לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם: (דברים כב, א-ג)

פשט הפסוקים עוסק במצוות השבת אבדה, והיא מצווה יקרה מאוד, המקרבת בין הבריות ומעוררת את האחווה בינינו וכן בינינו לבין אבינו שבשמים.

שאלות

מדוע פותחת הפרשייה בלשון “לא תראה”? מדוע משתמשת בלשון “נידחים”? למה אומרת “והתעלמת מהם”, שאפשר לפרשו בשני אופנים הפוכים – שלא תראה את שורו ושיו נידחים ולכן תתעלם מהם, או שלא תראה ותתעלם אלא השב תשיבם? ולמה מסיימת בלשון “לא תוכל להתעלם” – וכי אין באמת יכולת להתעלם?

בפרשת כי תצא מובאת מצוות מעקה, וכך נאמר:

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ: (דברים כב, ח)

האם עשיית מעקה תמנע מאנשים ליפול, או שהראוי ליפול ייפול, ועשיית המעקה רק תציל אותך שלא ייפול אצלך? והאם בכוחה להצילנו גם מפגעים אחרים?

מה מקומה של מידת הרחמים על פי התורה? מאיזו גישה נכון לרחם, ומתי אסור לרחם?

בפרשת כי תצא, במצות שילוח האם, אומרת התורה:

שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים: (דברים כב, ז)

מפליא שהתורה מציינת כאן את שכרנו אם נקיים מצוה זו, מה שאינה עושה כמעט בשום מצוה בתורה. ועוד שציינה שכר זהה למקיים מצות כיבוד הורים, באומרה “למען יאריכון ימיך” – שכר עצום למצוה קלה, עשרות מונים קלה ממצות כיבוד אב ואם.

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת: וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. (דברים כא, כב)

מדוע ציוותה התורה לתלות את הנסקלים על העץ? ואם לתלותם – אזי למה להוריד אותם באותו יום מן העץ ולא להלין את נבלתם עליו? ומה יש לפרשייה זו ללמדנו לדורנו, שבו אין לנו לא משפט מוות ולא תליה על עצים?