בס"ד | לפרשת וירא, התשפ"ז | בעז מלט
מדרש מפתיע
מובא במדרש רבה:
"אָמַר רַבִּי יִצְחָק (תהלים פט, כא): מָצָאתִי דָּוִד עַבְדִּי, הֵיכָן מְצָאתִיו בִּסְדוֹם." (בראשית רבה מא, ד)
זהו מדרש פליאה של ממש. היכן מצא הקב"ה את דוד עבדו? בסדום!
וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ׃ (בראשית כג, ב)
בס"ד | לפרשת חיי שרה, התשפ"ז
ההספד הראשון בתורה
בפרשתנו אנו פוגשים לראשונה בתורה הספד על מת. זוהי הזדמנות טובה לברר: מה תכלית ההספד? מה ראוי לומר בהספד – ומה לא?
ועוד כמה שאלות עולות מן הפסוק עצמו. מדוע נאמר "לספוד לשרה" ולא "לספוד על שרה"? מדוע נכנס שמה של שרה בין ההספד לבכי – הרי לכאורה נכון יותר היה לכתוב "לספוד ולבכות על שרה"? ומדוע הכ"ף שבמילה "וְלִבְכֹּתָהּ" קטנה משאר האותיות?
וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת־הַבְּכֹרָה (בראשית כה, לד)
בס"ד | לפרשת תולדות, התשפ"ז | בעז מלט
עסקה הוגנת?
התורה מספרת שיעקב אבינו קנה מעשו אחיו את הבכורה תמורת לחם ונזיד עדשים. לכאורה זו עסקה שאינה ראויה: לנצל רעב רגעי של אדם, ובאותו רגע ממש לקנות ממנו – תמורת לחם ונזיד עדשים – דבר עצום. לכן מדגישה התורה שעשו בז לבכורה גם אחרי העסקה.
אחת הדרכים הבדוקות לדעת אם מעשה מסוים היה נכון היא לבחון את הרושם שהשאיר בנו – את ההרגשה שלאחר מעשה. האם התחרטנו? אם לאחר מעשה אנו חשים בחילה, חרטה, עצבות וכדומה – זו ראיה שלא עשינו את הדבר הנכון. לכן מעידה כאן התורה שעשו בז לבכורה גם לאחר העסקה, גם כשכבר היה שבע.
זהו, כנראה, פשט הדברים. אבל כדאי להתבונן לעומק במה שקרה כאן.
בס"ד | לפרשת ויצא, התשפ"ז | בעז מלט
שבעים פנים לשבעים אומות
שבעים פנים לתורה, ושבעים אומות בעולם. שומה עלינו למצוא את הארת הפנים של התורה לכל אחת משבעים האומות. הארת התורה בגוונים כה רבים באה גם להאיר את אורה לתקופות ולזמנים שונים. המפגשים והשיחות של אבות האומה עם שכניהם מלמדים אותנו גם על זמנים עתידיים – לא בכדי נקראת התורה "חיי עולם".
ברצוני להתבונן כאן במפגשו של יעקב אבינו עם הרועים על הבאר, ולהוציא ממנו לימוד לדורנו:


