שירת האזינו, שמשה רבנו משורר לאוזני כל ישראל ביום האחרון לחייו, פותחת בקריאתו לשמים ולארץ להאזין לדבריו, ובתפילה שדבריו יהיו כגשם וכטל לרוויה. ואז מזכיר משה בפעם הראשונה בשירה את שמו של ה': “כִּי שֵׁם יְ-הֹוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ” (דברים לב, ג).
פשט הפסוק
את הפשט מבאר רש“י: משה רבנו פתח בשבחו של מקום, וקרא לנו, לישראל — כאשר אני אקרא ואזכיר את שם ה', אתם הבו גודל לאלוהינו. גם הרשב“ם מסביר: “כי שם ה' אקרא — כאשר אספר לכם גבורות שעשה לכם הקב“ה והטובות שגמל לכם, וגם שהוא צדיק במה שיעשה לכם — גם אתם הבו גודל לאלהינו, היו מודים על האמת”.
שירת האזינו פותחת בקריאה לשמים:
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי־פִי׃ (דברים לב, א)
יש אנשים שמדברים אל הקירות, יש שמדברים אל עצמם, ויש המדברים בגובה העיניים — ואילו משה רבנו דיבר אל השמים. כנראה ששירה אמיתית פונה אל השמים, ואינה מסתפקת בפנייה אל העולם הגשמי בלבד.
חז“ל אומרים שתמצית כל התורה נמצאת בשירה זו. הפעם ברצוני להתמקד בפסוק הפתיחה שלה.
לשם מה פונה משה אל השמים שיאזינו לו — וכי דבריו מיועדים לשמים?! ועוד: מדוע אומר לשמים “האזינו”, ולעומת זאת לארץ נוקט לשון שמיעה? ומדוע אומר לארץ “ותשמע” — שאין זו לשון ציווי כמו “האזינו”, אלא תיאור תוצאה, כאילו משה מצווה על השמים להאזין, וממילא הארץ תשמע? והשאלה היא: מה מבטאים השמים ומה מבטאת הארץ בשירת משה?
פרשת האזינו היא הפרשה האחרונה שאנו קוראים מן התורה בשבת, ובשירה זו נמצאת תמצית כל התורה כולה, כמבואר בדברי מי השילוח לפרשה:
צורה דשמעתתא של כל התורה הוא שירת האזינו כדאיתא בגמרא (נדרים לח) שכל התורה נקרא שירה והעיקר הוא שירת האזינו.
ומוסיף מי השילוח ומבאר שהפסוק שלנו הוא התמצית והעיקר של פרשת האזינו:
וצורתא דשמעתתא של שירת האזינו הוא הפסוק הזה, שמורה שכוונת הקב״ה בבריאת עולם היה רק עבור בני ישראל, שהם חלקו וחבל נחלתו וישראל ימליכו את השם יתברך בכל לב ונפש.
בע“ה ננסה לעמוד, כפי יכולתנו, על עניינו ופירושו של פסוק זה. ראשית, הבה נראה את הקשרו:
בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כִּי חֵלֶק י-הוה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ: (דברים לב, ח-ט)
משה רבנו מוסר לבני ישראל ביומו האחרון את נאום חייו. בפרשתנו מופיעה שירת האזינו, שבה מקפל משה את כל ההיסטוריה לשירה אחת; ובפרשה הבאה והאחרונה הוא יברך את כל שבטי ישראל. השירה פותחת כך:
{א} הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי: {ב} יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב:
הפעם ברצוני לעסוק בפסוק השני. מבנה השירה כפול, אך אין זו כפילות לשון אלא הקבלה: בפסוק הראשון דיבר משה אל השמים והארץ ואל מה שהם מסמלים, ובפסוק השני הוא ממשיל את דבריו לגשם ולטל.
ויש להתבונן: למה מתכוון משה ב“מטר” ולמה ב“טל”? ומדוע נוקט לשון “יערוף” על המטר — לשון בעלת משמעות שלילית?
בשירת האזינו אומר משה לבני ישראל, בין השאר:
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ: (דברים לב, מג)
ברצוני הפעם לנסות להבין את סוף הפסוק: מה הקשר בין האדמה, הכפרה וישראל? נביא ארבעה פירושים.
בשירת האזינו מסיים משה רבנו בפסוק:
הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. (דברים לב, מג)
השאלה הראשונה שעולה: מדוע ישבחו אותנו הגויים דווקא לאחר שינקום בהם ה' על כל הסבל שעוללו לנו — וכי זו סיבה לשבח?! ויותר מזה צריך להבין: מה המטרה בזה, ומה אכפת לנו אם ירנינו או לא?
בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם; יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים, לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (דברים לב, ח)
ראשית, אמרו חז“ל על שירת האזינו שהיא שירת ההיסטוריה כולה, מראשית ועד אחרית — מ“זְכֹּר יְמוֹת עוֹלָם” עד “וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ”. וכך אמרו:
גדולה שירה זו, שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעתיד לבוא ויש בה בעולם הזה ויש בה לעולם הבא. (מדרש ספרי על הפרשה)
במאמר זה ברצוני להתייחס לנקודה אחת בשירה: “יצב גבולות עמים למספר בני ישראל”.


