וַיֹּאמַר יְ-הוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ. אַף חֹבֵב עַמִּים כָּל קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ. (דברים לג, ב-ג)
כך מתבטא משה רבנו בפרשת זאת הברכה, כשהוא מתאר את מעמד הר סיני. חז“ל אומרים שהשם הציע את התורה לאומות העולם ולא רצו לקבלה (עבודה זרה ב, ב; וכן זוהר פרשת בלק דף קצב, א, ובעוד מקומות). הם גם אומרים שירדה שנאה לגויים על הר סיני (שבת פט, א). שני מאמרים בעלי צליל שונה מאוד: אהבה מכאן ושנאה מכאן.
איזו תורה הציע השם לאומות העולם — את אותה התורה שאנו קיבלנו, או חלק מסוים ממנה השייך גם להן?
אחד הפסוקים האחרונים בתורה אומר:
וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְ-הֹ-וָ-ה פָּנִים אֶל פָּנִים: (דברים לד, י)
ושתי שאלות עולות: לשם מה באה התורה בסופה ומדגישה זאת? וכיצד ידע השם את משה “פנים אל פנים” — והלא הודיע ש“לא יראני האדם וחי”?
בסוף ימיו נפרד משה רבנו מבני ישראל — אך לא לפני שברך אותם. וכך פותחת הפרשה האחרונה בתורה:
וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ:
הכינוי “איש הא-לוהים” למשה רבנו ממש מצמרר, וסמיכותו לברכה צריכה ביאור. גם ההדגשה “לפני מותו” שבפסוק מבקשת הסבר.
משה רבנו, בברכתו לבני ישראל, מתאר את המפגש וההארה המיוחדת שזכו להם ישראל במתן תורה. וכך אומר:
וַיֹּאמַר יְ-ה-וָ-ה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ (דברים לג, ב).
“מסיני בא” — מפרש רש“י: יצא לקראתם כשבאו להתייצב בתחתית ההר, כחתן היוצא להקביל פני הכלה. עד היכן יצא? האם עד מחנה בני ישראל אשר סביב ההר, או עד ים סוף שבו העבירם בחרבה — אולי אפילו עד ארץ גושן שממנה הוציאם? ומה עניין “וזרח משעיר” ו“הופיע מהר פארן”?


